לאורך קריירה שלמה, ארנולד שוורצנגר הבטיח וחזר והבטיח, שוב ושוב, דבר אחד: שהוא יחזור. וארנולד לא משקר. כידוע, שוורצנגר עזב את הקולנוע ופנה לפוליטיקה בתחילת שנות השמונים, וזה העסיק אותו במשך שתי קדנציות כמושל קליפורניה. במהלך כל התקופה הזאת הוא הופיע אמנם בכמה סרטים, כולל סרטי "בלתי נשכחים", אבל זה אף פעם לא היה יותר מהופעת אורח של דקות בודדות לכל היותר, שבה הוא הגיע, אמר "חזרתי!" והלך. הסרט האחרון שבו הוא הופיע בתפקיד ראשי היה "שליחות קטלנית 3" בשנת 2003. שוורצנגר היום מבוגר בעשר שנים מכפי שהיה אז, ולא מדובר פה בשחקן אופי שיכול פשוט להתחיל לקחת תפקידים של סבא. לשוורצנגר יש קריירה משום שיש לו שרירים, אבל בגיל 66, אף אחד כבר לא רוצה לראות אותו בלי חולצה. אז מה יש לו לחפש עכשיו בקולנוע בכלל?

כנראה שיש. "עומד אחרון" הוא סרט של שוורצנגר. טכנית, זה סרט של הבמאי הקוריאני ג'י-וון קים ("הטוב, הרע והמוזר", "סיפורן של שתי אחיות"), אבל לאוהדי הבמאי הזה עדיף לשכוח שהוא שייך לסיפור. זה המופע של שוורצנגר, במובן הישן והטוב של הביטוי – או הישן והרע, תלוי מה היחס שלכם לסרטים כאלה. זה סרט שכאילו שייך לסדרת הסרטים ששוורצנגר/סטאלון עשו בשנות השמונים וקצת מהתשעים: סרטים כמו "קומנדו", "מפגש לוהט" או "יחס לא הוגן"‏, שהתבססו על שרירן שהורג הרבה אנשים ומדקלם וואן-ליינרים באופן כל כך גרוע שאי אפשר שלא לאהוב אותו. אלה לא היו סרטים מתוחכמים במיוחד. למעשה, עלילה מפגרת היתה חלק מהגדרת הז'אנר. ואת הסרטים האלה "עומד אחרון" משחזר באופן מצוין. סרטי "בלתי נשכחים" כבר ניסו לעשות מחווה לסרטי האייטיז האלה, אבל הם עמוסים בבדיחות פרטיות, הופעות אורח וחשיבות עצמית בכמות שהופכת אותם לסרטים רעים וסתמיים; "עומד אחרון" משחזר את הנוסחה ונשאר כיף.