עקרונות לקביעת רמת הורמונים

עקרונות לקביעת רמה של הורמונים:

תיאור המנגנון ההורמונאלי התאפשר על ידי פיתוח שיטות רדיואימונולוגיות ואימונואנזימתיות.

רגישותן מאפשרת מדידה כמותית של הורמונים בדם או בשתן. השיטה הרדיואימונולוגית הוצגה לראשונה בשנות ה- 50 המאוחרות ע"י YALLOW AND BERSON שפרסמו את עקרונותיה בשנות ה-60. היא מבוססת על התקשרות תחרותית בין הורמון מסומן באיזוטופ רדיואקטיבי לבין אותו הורמון שאינו מסומן- הורמון קר (H) על אתרי הקשירה של נוגדן סגולי לו (ab).

במערכת כזו נוצר לאחר זמן מה שיווי משקל בעל נטיה חזקה ימינה: בעת שיווי משקל, H נוכח במערכת בצורה חופשית (F) או בצורה של קומפלקס הורמון-נוגדן קשור (B). אם ריכוזי H  ו-AB נשמרים קבועים, הרי הגדלה בריכוז ההורמון הקר (H) בתערובת הריאקציה, תביא לירידה באתרי הקשירה של הנוגדן העומדים לרשות H וכתוצאה מכך, B יקטן ו-F יגדל.

מידת הדחייה של H מן הקומפלקס HAB עומדת ביחס ישר לכמות ההורמון הקר הנמצאת בדגימה הנבדקת.

לפי ניתוח השונות, ניתן לראות שלא קיימת אינטראקציה משמעותית בין זמן הבדיקה לבין הטיפול לגבי מדד כלשהו.

במקביל ניתן לראות שההספק המירבי (P.Pׂ), ההספק הכולל (M.P) ומספר הסיבובים עלו משמעותית בקבוצת הניסוי לאחר האימונים.

נראה ששינוי זה אינו נובע מהשפעת האימונים אלא מסיבות אחרות. בקבוצת הביקורת לא נמצא הבדל משמעותי במדד כלשהו. כמו כן, לא נמצא הבדל משמעותי כלשהו בהשוואה בין הקבוצות.