יעילות ובטיחות בטיפול באקרבוזה בחולי סוכרת מטיפוס 2

אקרבוזה נמנית עם קבוצת תרופות המעכבות אלפא גלוקוזידאזות.

מנגנון הפעולה של אקרבוזה מתבסס על עיכוב תחרותי של אלפא-גלוקוזידאות (האנזימים המופקדים על פירוק הרב פחמימות) במעי הדק. בנוכחות אקרבוזה במעי, עיכול הפחמימות המורכבות ופירוקן לפחמימות פשוטות מתעכב. עיכוב זה בעיכול הפחמימות גורם להאטה בקצב ספיגתן ובכך מונעת עלייה חריגה ברמת הגלוקוזה בדם לאחר הארחה. כתוצאה מכך רמות הגלוקוזה שלאחר הארוחה והאינסולין יורדים באופן משמעותי, כמו גם רמת ההמוגלובין המסוכרר.

פחמימות אלו שאינן נספגות במעי הדק תגענה אל הכרכשת. נוכחות פחמימות ביחד עם חיידקי הכרכשת תוביל לתסיסה ולהיווצרות גז במעי. מבחינה קלינית מצב זה עלול להתבטא בתפיחות הבטן ובנפיחנות ושינויים בהרגלי הצאיות . הוכח, כי מדיניות של נטילת אקרבוזה במינון נמוך המועלה באיטיות בהמשך מפחיתה באופן ניכר השפעות לוואי אלו.

עקב ספיגתו המזערית של החומר הפעיל, השפעות לוואי מערכתיות בעקבות טיפול באקרבוזה נדירות ביותר. תוארו מצבים של עלייה קלה והפיכה באנזימי הכבד, במיוחד בשימוש במינונים גבוהים (מעל 300 מ"ג ליממה) ויעילותו ובטיחותו של הטיפול באקרבוזה הוכחו כבר בבני אדם.

מתן אקרבוזה

מינון אקרבוזה נקבע בכיול איטי, במטרה להקטין במידת האפשר את השפעות הלוואי הצפויות מצד מערכת העיכול. לפיכך, לאחר תקופת סקירה בת ארבעה שבועות ללא טיפול, החלו הנבדקים ליטול אקרבוזה במינון עולה, סוכרת מטיפוס 2.

כדלקמן: בשבוע בראשון – 50 מ"ג ליום, בשבוע השני והשלישי – 50 מ"ג פעמיים ביום, בשבוע הרביעי והחמישי – 50 מ"ג, שלוש פעמים ביום.

החל מהשבוע השישי ועד לסיום המחקר – מינון של 100 מ"ג, שלוש פעמים ביום.