התיאוריה הביהווידויזית
טוענת שהפסיכולוגיה כמדע צריכה להיות רק בהבנה התנהגויות נצפות למדידה ולמחקר אימפירי, מה שקורה במוח (מחשבות, רגשות ודחפים) לא ניתן לצפייה מראש ולא למדידה, אין יעדים פסיכולוגיים ולכן אינם קיימים..png "התיאוריה הביהווידויזית")
סוקר: שהיה אחד מהמובילים בזרם זה טוען שצריך להתחיל מהבסיס- בדרך למידה מותנית המתחילה בשלבים הראשוניים בחיים, ישנם גם מקורות מחקר נוספים שישנו שיתוף והדמיה אך הם נמצאים בבע"ח. בזרם הביהווידויזית לא נראה התייחסות למושגים כגון: דחפים ויצרים, בייחוד מהתקופה הקלאסית.
דולרד ומילר
שניהם ניסו לשלב בין 2 השיטות הביהווידויזית והפרוידיאנית, הם טוענים שהתנהגות האדם מבוססת על ניסיון וטעייה עם דחף ראשוני – פנימי שאינו מכוון למשהו ספציפי. הדרך בה הם הלכו והגדירו את שיטתם היא בכך ישנם:
צרכים ראשונים: מלידה, פיזיולוגי.
צרכים שניונים – נלמדים – נרכשים: השגיות, כוח שליטה.
ישנו מימד נוסף לתמונה זו והוא הרמז, הרמזים יכולים לעזור בניבוי התגובה לגירוי (רמז שבא מהסביבה), הם פיתחו עקומה התקרבות התרחקות כלפי רמז מסוים שיכול לעזור לתגובת התרחקות/התקרבות לרמז וע"פ זאת ניתן להסביר קונפליקטים שונים:
התקרבות – התקרבות: ישנם 2 אירועים באותו זמן.
התרחקות – התרחקות: ישנו כאב שיניים וישנו פחד מרופא השיניים.
התקרבות – התרחקות: אח רוצה להכות את אחותו הקטנה ויקבל מכות מהוריו.
בנדורה
דרך שיטתו היא שניתן ללמוד ממודל – תבנית והביצוע – התגובה ללמידה לא מיידית אלא לאחר מספר שבועות, חודשים ושנים – הקשר בין הגירוי לתגובה אינו מיידי, המודל, החיזוק לא צריכים להיות בפועל – חזוק מעוצל, ישנו מרווח זמן מהגירוי לתגובה, ע"פ המודל הנ"ל ניתן להגדיר את האדם כתוצר של 3 מרכיבים:
ישנם יחסי גומלין ע"פ המשולש.
ישנו גירוי מהסביבה, האדם מפרשו ורק לאחר הפירוש באה ההתנהגות המשפיעה על האדם והסביבה – תגובת שרשרת.
מכל הנ"ל ניתן לצפות ליותר ספציפיות ולהגיע לרמת "וויסות עצמי", במקרה זה האדם קובע לו מטרות התנהגותיות והם נקבעים בהתאם לסביבה ולהתנהגות עצמו, מתקיים שינוי על ידיעת עצמו יותר טוב, ישנו פירוש חוזר – שני של המצב מהסביבה ומהתנהגות עצמו עם תגמולים וחיזוקים לתיקון – שינוי המצב.
הביקורת המשמעותית על שיטתו של בנדורה היא שהוא אינו מפרט את תהליך הפירוש ולכן נשאלת השאלה האם האדם תמיד מודע למעשיו אפילו שהפירוש נמצא כחלק מתהליך הלמידה?
בעקבות רונלד ומילר קם גל של חוקרים שכל אחד מהם לקח איזה צורך בסיסי וחקר אותו לעומקו:
מקללנד
מקללנד חקר את הצורך "ההשגיות", הוא טוען שכבר מגיל צעיר מקבלים חיזוקים להשגיות (כמובן שזה חיובי אך עד רמה מסויימת).
רוטר
פסיכולוג זה חקר את הצורך במיקום השליטה:
מיקום השליטה הפנימי: הצורך לדעת ולחוות את העובדה שכל מה שהאדם עושה משפיע על הסביבה.
מיקום השליטה החיצוני: הכל בא מהסביבה, כל מה שהאדם עושה לא משפיע – תלוי בגורל – מזל מהשמים.
הטיפול:
העיקרון הבסיסי אצל כולם בזרם זה, הפתולוגיה מתבטאת בקשר לא תקין בין הגירוי לתגובה – אין גירויים פתולוגיים ואין תגובות פתולוגיות אלא, הקשר הוא הפתולוגי.
הטיפול מתמקד בשחרור הקשר, להכחידו ובמקומו להנהיג – להכתיב תגובה שונה חדשה ובריאה מהתגובה הקודמת. הטיפול מתבסס על 2 שיטות עיקריות:
1. צנסליזציה:
הפחתת רגשות – חיסון הרגישות לנושא.
השיטה יעילה בעיקר לטיפול בפוביות. טיפול זה מורכב מ- 2 שלבים:
א. חיסול הקשר הפתולוגי בין הגירוי לתגובה.
ב. הכתבת תגובה חדשה לגירוי – רפלקסיטוזציה.
2. הצפה:
צורת טיפול זאת שונה במידה רבה מקודמתה, הרעיון הבסיסי הוא אימות האדם עם הגירוי המפחיד והצפה בחרדות של עצמו (כפייתי) והוא יתמודד עם החרדות, "מה שלא הורג – מחשל"
